היי,
שמי אסנת רובין, באתר תמצאו ידע מעשי,
תכ'לס מה לעשות ואיך לעשות.
בדף זה אני משתפת אתכם בסיפורי האישי
שגם ממנו ניתן ללמוד למה,
על אף האתגרים שיש לנו,
בעלי העסקים, רצוי שנהיה עצמאיים.

העולם הפנימי שלנו והעשייה האישית והעסקית,
שזורים זה בזו ומשפיעים אחד על השנייה.
הרצון שלי לתת ידע מעשי, שיכיל בתוכו כלים וטכניקות
לסלילת הדרך למימוש ההצלחה העסקית ,
נבע מהתהליך העצום שבעלי ואני,
שני "מבוגרים" בני 27 עם תינוק
וחוב מטורף לבנק, חווינו כשפתחנו בית התוכנה.
הזדמנות שהייתה עטופה בסיטואציה של חוסר ברירה.

הייתי באמצע לימודיי לתואר ראשון, בת 27 , נשואה + תינוק
ובלי יכולת כלכלית לסיימם, כשקיבלתי הצעה מטורפת, הצעה
שחשבתי שתסלול עבורי את הדרך חזרה לאקדמיה ולסיום התואר
הנחשק, ובמקום זה מצאתי את עצמי בתהום, מייצרת פתרונות
יצירתיים כדי לשרוד ולסלול שבילי פרנסה.

ליאור, בן זוגי מהתיכון, ואני נישאנו בגיל 21 . היינו אז שני
חיילים משוחררים, מאוהבים עד השמים, בלי שקל בכיס ועם
תכנית ברורה שקודם נלמד ולאחר מכן נקים משפחה. ההחלטה
מי ילמד ראשון נקבעה לפי סיכוי מציאת העבודה במהירות, וכך
מצאתי את עצמי בתפקיד האחראית על הפרנסה למשך שלוש
שנים. בתמימותנו האמנו שאנחנו יודעים בדיוק איך חיינו יהיו.

כחודשיים לאחר החתונה, התגלה פער בין המציאות לחלום.
בבדיקה שגרתית נמצא כי הסיכויים שאכנס להיריון ואלד ילדים
הם נמוכים, אם בכלל. זהו שוֹק לכל אישה ובטח למי שאוהבת
ילדים כמוני. ברור לכם שסדר העדיפויות השתנה ומרצון קודם
ללמוד לתואר ולאחר מכן להקים משפחה, החלטנו שבמקביל
ללימודים נפעל להביא ילד לעולם.

היינו צעירים ואופטימיים. כאחראית על הפרנסה,
הקריטריון היחיד למקום עבודה טוב היה גובה המשכורת.
מאחר שידעתי שמצב זה הוא זמני עד שאלך ללימודים,
לא חיפשתי קביעות, ונדדתי בין מקומות עבודה .
בכל פעם ששמעתי שיש מקום עבודה שבו אקבל משכורת
גבוהה יותר, נפרדתי יפה מהמקום הנוכחי ועברתי הלאה. עבדתי
כמזכירה בבית הספר שבו למדתי, בבנק, במשרד הפנים, במע"מ
ובמשרדים פרטיים. בדרך יצרתי קשרים
ולמדתי ידע שלא מלמדים בשום מקום.

כמו רוב הזוגות הצעירים, לא ידענו לנהל תקציב משפחתי,
וכדי לאפשר לליאור ללמוד בשקט את לימודי הנדסת המחשבים,
התחלתי לעבוד בכמה עבודות ביום: בבוקר – פקידה בבנק,
אחר הצהריים – בייביסיטר או מכירת מוצרים מדלת לדלת ,
ובלילות כשלא יצאנו לבלות – הייתי מקלידה עבודות לסטודנטים.
כשליאור סיים את לימודיו, הגיע תורי, אבל במקום ללמוד מִנהל
עסקים כפי שתכננתי רוב חיי, הלכתי ללמוד הוראה, מושפעת
מאהבתי לילדים (עד היום) ומִשנים של שמרטפות אצל אסתי
ואבי וכמובן בעידודה של אסתי, אישה שחכמתה ועצותיה השפיעו
על עיצוב זהותי.

לשמחתי, באמצע לימודיי נכנסתי להיריון, ולמרות האילוץ
להפסיק ללמוד כי לא היה באפשרותינו לממן מעון וגם לשלם
שכר לימוד לאוניברסיטה, הייתי מאושרת. לאחר שש שנות
נישואין הצלחנו להפוך להורים. בשבילנו זה היה יותר מזכייה בפיס.
לכאורה הכול היה נפלא. ליאור מצא עבודה כמפתח תוכנות,
הצלחנו להביא ילד לעולם, עבדתי בבית ספר כמורה מחליפה,
וכמו כן המשכתי לעבוד בחלקיות משרה כמזכירה בחברה קבלנית
שבה עבדתי שנים לפני לימודיי לתואר ובמהלכם.

בתוך בועת האושר התעוררו בי כיסופים לשוב לספסל הלימודים.
רציתי לסיים את לימודי התואר והתחלתי לחפש פתרון איך להשיג
מספיק כסף. חיפשתי דרך לשלב לימודים וזמן פנוי למשחקים
עם מאור, הבן שלי.

כשהודעתי לבעלים של החברה הקבלנית שייקח בחשבון שאני
מתחילה לחפש עבודה חלופית, נשאלתי מה אני מחפשת ושיתפתי
שאני רוצה להרוויח הרבה ומהר, וכנראה שאחפש משהו בתחום
המכירות. אמרתי לו בצחוק, "בכל זאת, אני באה מבית של סוחרים.
אני צריכה עבודה שלא תפגע בזמן שלי עם הבן שלי ושתכניס
כסף כדי שאוכל לחזור לאוניברסיטה."
המעסיק שאל, "את באמת טובה במכירות?"
"כן," עניתי.
"את רוצה כסף? הרבה כסף?"
חייכתי ואמרתי, "ברור שכן! מי לא?"
"תקשיבי, אנחנו עובדים על מיזם בהר הזיתים. מה דעתך
למכור קברים"?
"למכור מה?! קברים?"
"כן, זה ממש ישתלם לך! "הוא התחיל לשכנע אותי.
כמובן שהוא אפילו לא הצליח לסיים את הרעיון, כי פרצתי בצחוק.
משועשעת, נסעתי לקחת את בני מהוריי, כשתוך כדי נהיגה
הדמיון הפרוע שלי התחיל לעבוד. ראיתי את עצמי ניגשת לאנשים
ואומרת, "תסלח לי אדוני, סביר להניח שבסוף תמות. מה דעתך
לדאוג לחלקת קבר משובחת כבר היום?" הדמיון הפרוע שלי
העלה מצבים מגוחכים שבהם אני מוכרת קברים, וכך נכנסתי
לבית הוריי כשאני בוכה מצחוק.

"מה כל כך מצחיק? נו, שתפי אותנו שגם נצחק," אמר לי אבי.
בין צחוק לצחוק סיפרתי להם על ההצעה למכור קברים.
"איזה יופי!" קרא אבא שלי, "בדיוק דודה פאני קנתה."
"א-ב-א!" קטעתי אותו, "קברים, אבא, הציעו לי למכור קברים,
הבנת?"
"הבנתי אותך," הוא אמר, "היא קנתה קבר בארץ."
"מה?!" שאלתי, "למה? כך נודע לי שהיהודים בצרפת מעדיפים
להיקבר בארץ ולכן הם מוכנים להשקיע הרבה כסף ולקנות קברים
בישראל.

הסיטואציה המצחיקה קיבלה צורה חדשה. היא הפכה להזדמנות
שתאפשר לי לחזור לספסל הלימודים. מיהרתי להתקשר למעסיק
ולברר אם אוכל למכור קברים בצרפת. הוא עדכן אותי שמבחינתם
לא מעניין איפה אמכור, רק שעליי להבין שכל ההוצאות יהיו עליי,
ואקבל רק עמלה על המכירה.

"אם תצליחי למכור, תוכלי להרוויח עמלה מינימום על כל
קבר 4,000 דולר, ויש חלקות שהעמלה עליהן הן 17,000 דולר.
"התחלתי לחשב כמה חלקות אני צריכה למכור כדי לחזור ללימודים.
הבנתי שעליי למכור בסך הכול ארבע חלקות, אחת לכיסוי הוצאות
הטיסה לחו"ל ושלוש חלקות שיממנו את כל שנות הלימודים.
החלום התחיל להיראות קרוב יותר מתמיד.

הייתי צריכה כסף לטיסה ולהוצאות המחיה, ומאחר שרוב
משפחתו של אבי גרה בצרפת, ידעתי שאוכל לישון אצל סבא
וסבתא שלי או אצל אחד הדודים. ליאור ואני חישבנו כמה
כסף אצטרך. הסתבר שלפחות 10,000 ₪. צחקתי על המקריות
אז עוד לא ידעתי שאין מקריות בעולם(, כי זה בדיוק הסכום)
שהיה חסר לסיום התואר בחינוך.

לא היו לנו חסכונות, ומסגרת האשראי שלנו הייתה עדיין
בסטטוס של סטודנטים. קיוויתי שהעובדה שעבדתי כשנה בבנק
תשפיע על המנהל יצחק לאשר לי הלוואה גדולה.
ליתר ביטחון הכנתי נאום על המיזם ועל איך אני מתכוונת
להצליח להחזיר את ההלוואה תוך כמה חודשים. הבאתי איתי
את הקטלוגים המפוארים של בית העלמין ומצוידת בנחישות לא
לצאת מהחדר שלו עד שיאשר לי את הלוואה.

כשיצחק מנהל הבנק שמע את בקשתי הוא אמר, "אני מאמין בך,
ראיתי איך עבדת כאן ולכן אתן לך הלוואת בלון, וכדי שלא תדאגי
לגבי החזר התשלומים של ההלוואה, אלא תשלמי אותה במלואה
בעוד שישה חודשים. יש לך חצי שנה של הזדמנות, תחשבי טוב
טוב מה את עושה בכל שקל שאת מוציאה. מקובל עלייך?"

הסכמתי והתחלתי להתכונן. waze עדיין לא הייתה וגם לא
google ולכן ישבתי שעות בספרייה ולמדתי מסלולים ומפות.
על אף הכאב להשאיר תינוק בן כמה חודשים בבית, ניחמתי את
עצמי שהוא יהיה בידיים הטובות של בעלי ליאור ושל אמי מזל ז"ל
ושזה בסך הכול פחות מחודש.

לא אלאה אתכם בדמעות ובקשיים שחוויתי בצרפת. אספר
לכם שלאחר כשבועיים הגעתי לקונסיסטואר של פריז, ראש
הוועד המרכזי של הקהילות היהודיות, האחראי על מיליון וחצי
יהודים, וכשהראיתי לו את הקטלוגים המפוארים, הוא בחן אותן
כמי שמצא אוצר.

קריאות ההתפעלות שלו לוו בהרמת טלפונים ובקריאה לאנשים
נוספים לחדר. הוא שאל אותי האם הַחֶבְרָה תוכל לספק לאנשי
הקהילה לפחות מאה קברים מהחלקות היקרות?

אני לא יודעת איך לא התעלפתי במקום, הרי החלום הגדול
שלי היה למכור בסך הכול ארבע חלקות קבר, והנה הוא מדבר
על מינימום מאה קברים.

בסיום הדיון אמר לי ראש הוועד כי הם מתכננים לארגן יריד
בחנוכה ושאל אם החַבֶ רְָה תספיק להתארגן בתוך חודש.
התקשרתי ממשרדי הוועד היהודי לַחֶבְרָה בארץ כדי לבדוק
אם זה אפשרי והתשובה הייתה, "כמובן שכן, רק אל תחתמי על
שום מסמך, אנחנו נתארגן להגיע לשם."

אנשי הוועד המשיכו לדבר ביניהם ואט אט התחלתי לקלוט,
אלוהים! מאה קברים! אלוהים, זה יוצא 400,000 דולר!
ניסיתי לשמור על הבעת פנים רגועה שלא תסגיר את ההתרגשות
שאחזה בי, מתאמצת להדחיק את המחשבה שמדובר ביותר
ממיליון שקל! קבעתי עימם פגישה לעוד יומיים.
נובמבר, פריז קפואה, ואני חמה כמו באמצע אוגוסט, מתפוצצת
מאושר ומהתרגשות. יצאתי מהבניין וחיפשתי טלפון ציבורי כדי
לשתף את ליאור בעלי. בלי "שלום" ובלי "מה נשמע?" צרחתי
לו בהתרגשות, "אנחנו מיליונרים!"

לאחר מכן התקשרתי לחַבֶרְָה לשאול מה צריך לעשות כדי
לארגן את היריד. "נתארגן ונעדכן אותך תוך 48 שעות. בינתיים
אל תעשי כלום, יש לך הזדמנות סוף סוף לראות את פריז."

התקשרתי לשתף את אמי ואמרתי לה שאני הולכת לקניות.
"מה לקנות לך?" שאלתי בשמחה, אך נעניתי בתגובה נזעמת,
"שלא תעזי לבזבז שקל!" היא ציוותה עליי והוסיפה, "עד שאת
לא רואה את הכסף בחשבון שלך, הוא לא קיים!"

אמרתי לה, "מה את דואגת אמא, הם מליינים ואין שום סכנה
שלא אקבל את התשלום שלי, "אני מכירה שניים מתוך היזמים,
אפשר לסמוך עליהם שהם ישלמו לי," אך היא קטעה את דבריי
ואמרה שאין לי שום כסף כרגע, הכול זה הבטחה שאולי תתממש
ואולי לא.

בראש הייתי מיליונרית, ולכן לא הקשבתי ויצאתי למסע בזבוזים.
את כל הגעגועים ורגשות האשם על שהשארתי תינוק בבית
תרגמתי למתנות לבני משפחתי.

לאחר כיומיים הגיע היזם שגייס אותי. פניו היו נפולות, אך
בהתרגשותי לא שמתי לב. וידאתי שוב שלאחר שאכיר בינו לבין
אנשי הוועד היהודי, אקבל את האחוזים שהובטחו לי, והקדמתי
את חזרתי לארץ.

כשהגעתי למשרדי החברה ביוקנעם, משוכנעת שמחכה לי
בקבוק שמפניה, עולמי התהפך וקיבלתי את מכת חיי. בלה,
המזכירה הראשית של החברה, שבשנות עבודתנו המשותפות
הייתה לחברתי הטובה ביותר, הודיעה לי בדמעות,
"אוסנת, אין מיזם, מצטערת."
"מה?!" צרחתי, "על מה את מדברת?"
היא סיפרה לי על המריבה שפרצה בין השותפים בזמן שהייתי
בצרפת ושהעמלה נקברה עם הקפאת המיזם. "לא היה להם לב
להגיד לך בטלפון, השותף שנשלח היה אמור להגיד לך לחזור
הביתה, אך גם הוא לא היה מסוגל לעשות זאת."

לא האמנתי למשמע אוזניי ושאלתי בייאוש, "ומה עם כל
העבודה שעשיתי? הם לפחות ישלמו לי על הטיסה וההוצאות?"
בלה חיבקה אותי ואמרה שהיא מצטערת, המצב מסובך מאוד
וכנראה היזמים יסגרו לא רק את המיזם הזה, אלא עוד כמה
עסקים שהם עשו יחד.

פרצתי בבכי ושיתפתי אותה במה שעברתי בצרפת. סיפרתי
לה שהלכתי לאיבוד לא פעם, סיפרתי לה על התעלמות האנשים
בצרפת ממי שפונה אליהם באנגלית, על הבחור שרדף אחריי
ביציאה מהמטרו, על הפחד שאחז בי כשגנב ניסה לגנוב לי את
התיק ומרוב עצבים וכעס "קרעתי" אותו במכות. בלה חיבקה
אותי ואמרה, "סעי הביתה, כרגע אין לך מה לעשות, תירגעי,
בסוף יהיה בסדר."

בדרך הביתה התרוצצו המחשבות במוחי – איך זה יכול להיות?
כל כך סמכתי עליהם, אני מכירה אותם שנים, זה ממש, ממש לא
פייר! המחשבות התחלפו לרגשות אשם, איזו מטומטמת אני,
מה עשיתי? איך הכנסתי את המשפחה שלי לבלגן? למה בזבזתי
את הכסף? למה לא הקשבתי לאזהרות של אמי?

הראש התפוצץ ממחשבות והדרך הביתה לנצרת עילית נראתה
לי ארוכה כנצח. רגשותיי געשו והתערבבו, כעסתי, התביישתי,
התאכזבתי. מה אעשה? איך אסתכל לליאור בעיניים?
לאט לאט התחלתי לקלוט את גודל האסון. אין לי עבודה,
אין לי עסק שיכול לייצר הכנסה, אני חייבת לבנק סכום כסף
שמבחינתי בלתי אפשרי להשיג ובוודאי לא להחזיר בפרק זמן
הקצר שנותר לי.

הגעתי בוכה הביתה, נבוכה ממעשי, כועסת על עצמי שלא
הקשבתי לאמי ובזבזתי את הכסף. מעבר לחשש מהבנק ,
התביישתי מיצחק, מנהל הבנק, שסמך עליי.

בעלי, המרגיע האישי שלי, חזר וביקש שאפסיק עם הבכי,
"עברנו כבר דברים קשים, נצא גם מזה, יהיה בסדר." אך בכל
בוקר התעוררתי לסיוט ולמחשבות שאני לא בסדר ואני חסרת
אחריות, ובכל לילה הלכתי לישון בוכה.

הבושה עטפה אותי ולא העזתי לספר לאף אחד על מה שקרה.
לא יכולתי להבין איך קרה שנכשלתי!
שחזרתי את כל מה שעשיתי והגעתי תמיד לאותה מסקנה: אני
לא אשמה, היזמים, הם חסרי האחריות!

אחרי כמה ימים התחלתי להבין שאני צריכה להפסיק לחשוב
מי אשם, ולחפש במה אני טובה ואיך לצאת מהבעיה. בהסתמך
על ערמות הספרים שקראתי מנעוריי, הבנתי שדבר ראשון אני
חייבת לטפל במחשבות הנוראיות שחולפות בראשי.

היה לי ברור שעליי לקחת אחריות לגורלי ולפרנסת משפחתי.
לאורך כל הזמן מחשבה רדפה מחשבה.
החלטתי להתחיל לחפש דרך להביא כסף.

הבנתי שדרך מכירות אצליח יותר לעמוד בהתחייבותי לבנק
מאשר בעבודה כמזכירה, וכך עלה לי הרעיון
למכור את התוכנה שליאור בנה ליזמים, תוכנה לניהול בית עלמין.
אמרתי לעצמי שנוכל להשתמש בכישורים של ליאור בפיתוח
תוכנות וביכולת שלי במכירות ולפתוח יחד בית תוכנה. נסמוך
על עצמנו, שנינו חרוצים. לא אתן לאף אדם לקבוע אם יהיה לנו
מה לאכול ואיך לשלם את החשבונות.

כשסיפרתי לליאור על הרעיון, כבר מהמבט שלו הבנתי שהוא
משוכנע שהשתגעתי. "תביני מאמי, אין מצב שבחיים אהיה
עצמאי," והוסיף בהומור הקבוע שלו, "ואם אנחנו מדברים כבר
על בית עלמין… 'על גופתי המתה', לא מתאים לי כאב הראש
הזה, אני לא בנוי להיות עצמאי."

כדי לנפנף אותי ולהוכיח לי שהרעיון שלי הוא משימה בלתי
אפשרית הוא אמר, "תראי, אם תצליחי למכור לפחות תוכנה אחת
אני אעזוב את העבודה ואפתח איתך בית תוכנה."

בתוך פחות מחודש מכרתי את התוכנה לניהול בית עלמין לעיריית
נצרת עילית. אתם בטח מנחשים באיזה סכום היא נמכרה.

תוך פחות משנה בית התוכנה עמד על הרגלים
ואני הופתעתי מ"הקלות הבלתי נסבלת של ההצלחה".
ממשכורות זעומות שאיתן בקושי הצלחנו לגמור את החודש,
התחלנו להרוויח סכומים שלא חלמנו עליהם.

שאלות התחילו לנקר במוחי, איך זה יכול להיות?
הרי לא המצאתי שום דבר.
התחלתי לשחזר את מה שעשינו.
פתחנו עסק – מחוסר ברירה.
ישבתי שעות בספרייה העירונית ולמדתי.
אם עובר לכם בראש למה ספרייה וספרים,
אזכיר לכם,שהשנה הייתה 1995 ,
האינטרנט היה בחיתולים וגוגל בכלל לאהיה קיים,
לא היה לי כסף ללמוד איך מנהלים עסק במוסד מסודר
ולכן קראתי, שיתפתי את הבעל ואת החברים שפתחו עסקים,
וכל אחד מאיתנו בנה תכנית עבודה לעשייה לאורך כל השנה.

כדי לקדם את בית התוכנה פנינו לארגונים ומפעלים שונים
והצענו להם לפתח מערכות מידע המותאמות לצרכים שלהם.
ובמקביל לשיווק בית התוכנה התחלתי לקבל פניות מאנשים שרצו
לפתוח עסק. לא עניין אותם שאין לי את התארים שיש לי היום,
הם רצו תכל'ס, מה צריך לעשות ואיך לעשות, וכך מצאתי את
עצמי מייעצת מהניסיון ומהספרים שלמדתי ורואה איך אנשים
שמיישמים את המלצותיי אכן מצליחים.

בשנים הראשונות ייחסתי את ההצלחה ל"מזל של מתחילים".
אחרי שנגמר התירוץ הזה, הגעתי למסקנה שהעסק מצליח משום
שכנראה המסחר זה ב- DNA שלי. למה שלי? כי אני הייתי
אחראית על המכירות וליאור בעלי על פיתוח התוכנות.
למה ב- DNA ? כי לאימי, מזל אב-ספיר ז"ל, הייתה מכולת
וגם לסבי, אברהם אבוקראט ז"ל, בצרפת היו כמה חנויות. כבת
לשושלת סוחרים, ברור שנולדתי עם זה…

אבל גם התירוץ הזה נגמר, אחרי שראיתי שחלק מחברותיי,
שקיבלו שטיפות מוח ממני לקחת אחריות לפרנסתן, פתחו עסקים
וגם הן הצליחו, ולא, להן אין סוחרים במשפחה.

ו… זהו, לא המצאתי כלום, המפתח מסתבר הוא תכנית עבודה
לעשייה לאורך כל השנה שכולנו תכננו ובצענו.

קפיצת דרך משמעותית בבית התוכנה התרחשה בפחות מחמש
שנים. בית התוכנה שלנו כיום הוא אוטוריטה של ענף האבטחה
והנשק בפיתוח מערכות מידע.

נכון, לא כולם יכולים להיות עצמאיים, זה לא מתאים לכולם,
אבל כולם חייבים להיות אחראים על פרנסתם, לקבל אחריות
על חייהם ועל האפשרות לממש אותם.
אני משוכנעת שאתם יודעים כמוני, שהאמונה האישית שלכם
והאנשים הסובבים אתכם משפיעים על העשייה ועל תוצאותיה.
ולכן בחרתי לשתף אותכם בסיפורי חיי .

זה המסע שלכם, תיהנו ממנו, כן, גם מהקושי. לעתים אנחנו
מבינים רק לאחר מעשה, מדוע היינו צריכים לחוות את הקושי
ולומדים את הערך שאנחנו מקבלים ממנו.

מ 1997- התחלתי באופן רשמי ללוות עסקים והיום אני יכולה
להגיד לכם חד-משמעית: כישרון או הכרה של שלבי תהליך
המכירה לבדם לא מספיקים כדי להצליח.

צריך לדעת לשלב שלושה גורמים: שיווק ממוקד, יזמות יצירתית ואמנות המכירה.
ולכן כתבתי את הספר 365 ימי הכנסות ממכירות
בו ארזתי טכניקות שיחזקו את בעלי העסקים
ויעזרו להם לגבש את הרצונות שלהם למוצרים
שיניבו הכנסה לאורך כל השנה.
ולקבלת פרטים נוספים לגביו  http://bit.ly/2so2Jq9
את הניסיון שצברתי בעבודה עם מאות לקוחותיי בעשרות
שנותיי כמלווה עסקית אספתי לארגז ידע עמוס כל טוב ומכיל
נוסחאות וטכניקות.את התובנות, שלוּ היו לי בשנותיי המוקדמות כיזמת,
היו חוסכותלי כסף רב ועוגמת נפש רבה, אני משתפת לכולם וגם כאן באתר.

תקוותי כי עוצמת הדרך שעברתי העולה מהמילים בשילוב
הידע והניסיון שיש לי, יעזרו לכם לייצר עסק יציב ומשגשג.
על אף הקשיים שחוויתי בתחילת דרכי כיזמת, אם הייתי יכולה
לחזור אחורה בזמן, לא הייתי משנה דבר. מכל מהמורה, קושי
ואתגר צמחתי ועוצבתי למי שאני היום.

אני רוצה לתת לכם טיפ לדרך….
צרו לעצמכם סימן
שיהיה לנגד עיניכם, שיזכיר לכם
למה בחרתם לצעוד בשביל של עולם העסקים.

אם ההצלחה קוראת לכם, אשמח לסייע לך להיענות אליה.
אליי פונים כשרוצים להפוך את הידע למעשים ולקבל תוצאות.
ליצירת קשר ניתן ללחוץ כאן או להתקשר לטלפון 073-2972007 

 

אסנת רובין